לא כל האצבעות באותו אורך, אבל כולן חשובות

.בימים אלה אני יושבת לשיחות ניהול ביצועים עם העובדים שלי.

 בין שיחה לשיחה, אני נזכרת כל פעם מחדש במשהו פשוט — אבל לא מובן מאליו:

 לא כל האנשים זקוקים לאותו דבר.

יש מי שצריך גב.

 יש מי שצריך אתגר.

 יש מי שצריך חיבוק קטן באמצע הדרך.

 ויש מי שצריך מראה חדה וכנה שתעזור לו לפרוץ קדימה.

וכמו שאין שתי אצבעות באותו אורך,

 גם בצוות גיוס — כל אחד שונה, וכל אחד שווה.

ניהול צוות גיוס, בשבילי, הוא לא רק להוביל קדימה.

 זה לדעת לראות את כל אחד במקום שבו הוא נמצא — ולעזור לו לצמוח למקום שהוא עדיין לא רואה בעצמו.

אז מנסיוני העשיר מה מגייס.ת צריכ.ה מהמנהל.ת שלהם?

זה תלוי.

 בכמה דברים חשובים:

🔹 הסביבה הארגונית —

 בסטארטאפ קטן? בחברת ענק?

 האם הארגון דינמי, כאוטי, יציב?

 כי מגייס בסביבה כאוטית צריך עוגן חזק.

 ומגייס בסביבה יציבה צריך בעיקר אתגר וחדשנות.

🔹 הוותק והבגרות המקצועית —

 מגייס בתחילת הדרך צריך הרבה יותר ליווי, מיקוד ומשוב תכוף.

 מגייס ותיק צריך יותר חופש, אמון ואתגרים שיקחו אותו צעד קדימה.

🔹 רמת הבשלות האישית —

 יש מגייסים שמוכנים ורוצים לחשוב אסטרטגית, להיכנס לשיח עסקי.

 ויש כאלה שעדיין צריכים לעבוד על בניית הביטחון והבסיס המקצועי שלהם לפני שמצפים מהם להיות ״שותפים לשולחן״.

אז איך אני רואה את זה?

ניהול מגייסים היום, במיוחד בעידן משתנה ואינטנסיבי,

 דורש מאיתנו לא רק להוביל — אלא לדעת להתאים את ההובלה:

✨ לפעמים זה להיות גב ומקום לנחיתה רכה.

 ✨ לפעמים זה להיות מראה חדה שלא עושה הנחות.

 ✨ ולפעמים — זה לדעת גם לשחרר, לתת מרחב, לאפשר להם ליפול ולקום לבד.

מעניין אותי לשמוע –

 מה היה סוג הניהול שעזר לכם לצמוח באמת?

 (ואולי, איזה סוג ניהול דווקא עיכב אתכם?)

 מוזמנים לשתף 🔥