תכנַנּו את זה אחרת. ויפה שעה אחת קודם.

גיל 35.

זה כבר לא "התחלה", אבל עדיין לא "שיא הקריירה".

זה בדיוק האמצע – שבו מרגישים שלפעמים משהו נעצר.

מלחמה שנמשכת, מיתון גלובלי, חרדה כלכלית – והמון אנשים במוד של הישרדות.

וזה כואב במיוחד כשעשיתם "הכול נכון":

למדתם. עבדתם. התקדמתם.

לא קיצרתם דרכים – פרצתם קירות.

הייתם בטוחים שהמסלול הזה יישא אתכם רחוק.

אבל אז העולם השתנה.

והשינויים הכי חדים – קרו בדיוק כשסוף סוף חשבתם לנשום.

AI. קצב אחר. חוקים חדשים.

ופתאום כל הערך שצברתם – מרגיש לא רלוונטי.

אז אתם שואלים את עצמכם בשקט:

"מה אם פספסתי את הרכבת?"

אבל זה לא נכון.

לא פספסתם. אתם פשוט עומדים בתחנה – רגע לפני שהיא יוצאת.

והדרך לעלות עליה? היא לא טכנולוגית. היא אנושית.

אנחנו משיקים שרשרת בשם:

"אדם לאדם"

רעיון פשוט: שעה אחת. שיחה אחת.

מישהו שכבר עובד עם AI – יושב אתכם בגובה עיניים, מדגים, עונה, מרגיע.

ואז – אתם מעבירים את זה הלאה.

כי אם אנחנו רוצים להמשיך לנוע – אנחנו צריכים אחד את השנייה.

אדם לאדם. ידע שעובר דרך לב.

שעה אחת – שיכולה לשנות מסלול.